חמשת מיני דגן

חמשת מיני דגן, הר ברכה תשע"א 

קובץ זה עוסק במגוון נושאים הקשורים למיני דגני התרבות שהיו שכיחים בעולם הקדום בכלל ובארץ-ישראל בפרט מנקודת מבט היסטורית, הלכתית ורעיונית.

חלקו הראשון מתמקד בסקירת כל המסורות והצעות החוקרים בדבר זיהוי חמשת מיני דגן - כלומר החיטה, השעורה, הכוסמת, השיפון ושיבולת שועל - קבוצת גידולים חשובה בסל המזון הבסיסי ובעלת מעמד הלכתי מרכזי. בקובץ עמדנו על המדדים המאפיינים את הקבוצה הזאת משאר הדגניים, ביקשנו להגדיר מהו "חמץ", מה מקומו של הגלוטן בתהליך החימוץ, כיצד קשור תהליך החימוץ למחלת הצליאק ועוד.

בחלקו השני של הקובץ מובאים מאמרים העוסקים במיני הדגן: מן הפן הרעיוני, זיהוי החיטה כ"עץ הדעת"; מצד המנהג, מנהג הטינון בעשבים להכנת מצות במסורת יהודי תימן; ומן הצד ההלכתי, ברכת ה"לחם האתיופי" (אִנְגַ'רַה) העשוי מטֵף. שני פרקים מוקדשים להלכות המקדש: אחד עוסק בהצעת זיהוי חדשה למקום הבאת מנחת העומר ושתי הלחם מאזור בקעת לוד, ואחד עוסק בלחם הפנים, המיוחד בתכונותיו, שהיה מונח על שולחן הזהב בבית המקדש. במהלך מחקרנו זה נסקור בקצרה את תולדות "המצאת" הלחם בעולם העתיק, את תהליך הטחינה, את הלישה והתנאים הדרושים לאפיית לחם, את מלאכת הנחתומים וטכנולוגיות ייצור הלחם, והצענו הסבר נוסף למקור האיסור לאכול מחמצת בפסח בישראל.