הכירו את ראש המחלקה

הכירו את ראש המחלקה - פרופ' קובי כהן-הטב

תואר ראשון בגיאוגרפיה ולימודי המזרח התיכון, תארים שני ושלישי בגיאוגרפיה  ובגיאוגרפיה היסטורית, כולם מהאוניברסיטה העברית.

פרט מפתיע:

יש לי אוסף של ספרי קודש עתיקים שירשתי מאבי ז"ל, רובם נדפסו בחוץ לארץ, ברחבי הגולה היהודית. הספרים הללו מזכירים לי שאנחנו בני מזל, שזכינו להיות ממשיכי הרצף ההיסטורי-התרבותי של עמנו, וזאת כאן בארץ-ישראל, תחת ריבונות ישראלית עצמאית. 

מה רצית להיות בילדותך? האם יש לכך קשר לתחום המחקר שלך היום?

בילדותי הייתי ילד שובב למדי, מתקשה לשבת על הכיסא. אך תחום אחד מאד עניין אותי – היסטוריה של העולם ושל היהודים באשר הם; בתקופת התיכון הרביתי לטייל ברחבי הארץ היכן שרק אפשר היה. בצבא שרתתי בחיל השריון באזורים שונים של הארץ ואף מחוצה לה (בלבנון) ולאחר הצבא התלבטתי מה ללמוד ומצאתי בחוגים לגיאוגרפיה וללימודי המזרח-התיכון  מענה לענין שלי בהיסטוריה של הארץ וסביבתה.

כבר בשנה הראשונה ללימודים בתואר הראשון התחלתי לעבוד כמדריך בחברה להגנת הטבע בבית ספר שדה ירושלים ובעבודה הזו התמדתי שנים רבות במקביל ללימודים באוניברסיטה. כשהתחלתי ללמוד לא חשבתי כלל על קריירה אקדמית. הלכתי ללמוד מה שעניין אותי, בלי מחשבה מיוחדת מה אעשה עם זה. מתוך עניין המשכתי להתפתח במיוחד בתחומי הגיאוגרפיה-ההיסטורית של ירושלים ותרבותה בעת החדשה. במעלה הדרך האקדמית נשאבי לתחומי עניין שונים, התקדמתי מתואר לתואר, ובסופו של תהליך הגעתי לבר-אילן, למחלקה ללימודי ארץ-ישראל וארכיאולוגיה. אני מרגיש שנפלה בחלקי זכות גדולה ללמד באוניברסיטה ובמחלקה שעוסקת בתחומי המחקר וההוראה האהובים עליי. 

מכאן, שהעצה הכי טובה שאני יכול לתת לאלו הנמצאים בראשית דרכם המקצועית, היא ללמוד משהו שנמשכים אליו באופן טבעי. זה לדעתי המתכון הנכון להתפתחות אישית ומקצועית עמוקה, כלומר למידה ממקום שאוהבים את מה שלומדים, ואז ממילא גם תגיעה התשובה לשאלה 'מה עושים עם התואר', וימצא המקום ליצירה, עשייה והתפתחות אישית של כל אחת ואחד מכם בתחומי הדעת האהובים עליכם. 

 מהו הספר האחרון שקראת? איזה ספר קראת יותר מפעם אחת? מהם שלושת הספרים שהם בבחינת חובת קריאה בתחום המחלקה שלך?

הספר האחרון שקראתי הוא הוא "נערה במעיל כחול" של מוניקה הסה. מדובר ברומן המתרחש באמסטרדם בשנת 1943, בספר מובא סיפורה של נערה יהודייה שהוסתרה ונעלמה והמחתרת האנטי-נאצית הלא-יהודית שפעלה בעיר נרתמת לחפשה. הספר כתוב כמותחן היסטורי משובח המתאר גבורה, אבל ואהבה בין בני אדם בתקופה איומה ונואשת. 

ספר שקראתי יותר מפעם אחת הוא ספרו של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", הנחשב לרומן האוטוביוגרפי שלו. הספר הזה נפלא בעיניי בכך שהוא משלב את הסיפור המשפחתי המרתק והמפותל של עוז עם תקופת היישוב הסוערת וימיה הראשונים של המדינה וכל זאת על רקע רחובותיה ושכונותיה של ירושלים באותה התקופה. כירושלמי מלידה, הקריאה בספר הזה על העיר והתקופה, שהם מושאים של רבים ממחקריי, מרגשת אותי כל פעם מחדש. כתיבתו של עוז יוצאת מהכלל. עוז היה אומן השפה העברית החדשה, והקריאה בספר זה ובספריו האחרים כמו למשל הספר 'מיכאל שלי', רומן המתרחש אף הוא על רקע ירושלים, הסבו לי הנאה רבה.

ישנם ספרים רבים שהיו יכולים להיכנס לרשימה של 'קריאת חובה' למי שבא ללמוד במחלקה שלנו. אלא שמתוקף היות המחלקה רב-תחומית, הן בתקופות המחקר השונות בתולדותיה של הארץ והן בשיטות המחקר הנהוגות בה, יש רבים כאלה. בחרתי מבניהם שלושה שמעוררים את הסקרנות האינטלקטואלית בכלל וזאת בתחומי ההיסטוריה והגיאוגרפיה של העולם ושל ארץ-ישראל בפרט: 
הספר הראשון הוא למעשה ספרון קטן, אליו נחשפתי כבר בלימודי התואר הראשון והוא מלווה אותי עד היום כמרצה וכמנחה לתארים מתקדמים. מדובר ב'היסטוריה מהיא?' של אדוארד קאר. אביא ציטוט אחד קצר המדגים את חשיבות הדיון בשאלה שבכותרת הספר: 'ההיסטוריון והעובדות ההיסטוריות נחוצים זה לזה. ללא העובדות, ההיסטוריון הינו תלוש וחסר תוחלת. ללא ההיסטוריון, העובדות חסרות חיים ומשמעות. תשובה לשאלה היסטוריה מהי? הינה אם כן, שההיסטוריה היא תהליך מתמשך של יחסי גומלין בין ההיסטוריון לעובדות שלו, דיאלוג אין סופי בין ההווה והעבר.'; 

הספר השני שאני ממליץ עליו הוא 'סביב לעולם בשמונים יום' של ז'ול ורן. בילדותי קראתי ספרים רבים של ז'ול ורן כמו 'עשרים אלף מיל מתחת למים' על הצוללת 'נאוטילוס', 'מסע אל הקוטב הצפוני' ועוד. ורן נולד במאה התשע-עשרה, בשלהי המהפכה התעשייתית, כתב סיפורי מסע מעוררי התרגשות על היציאה אל הבלתי נודע והתמודדות עם הבלתי אפשרי, בתערובת של בדיון ואמת. אחד מהמאפיינים הבולטים בכתיבתו הוא תיאור של המצאות בדיוניות, שחלקן התממשו ברבות הימים כמו חללית, צוללת וטלוויזיה. עלינו כהיסטוריונים להיות בעלי דמיון, על מנת שנוכל להבין טוב יותר את רוח האנשים, התקופה והמרחב הגיאוגרפי שאותם אנו חוקרים; 

והספר השלישי הוא 'הפלגה ים-תיכונית' של פרדרג מטייביץ', שהוא מסה ומסע בין גבולות הגיאוגרפיה וההיסטוריה, האנתרופולוגיה והשפות של הים התיכון. שנים רבות שוטט המחבר בין מדפי הספרים ועל סיפוני אוניות, גלל מפות עתיקות, הקשיב לדברי נזירים, מלחים, דייגים ומלומדים ובלשון פיוטית וסוחפת מנסה לענות על השאלה מהו בעצם הים התיכון? כמי שחקר את יחסי הגומלין שבין הציונות לים, ולים התיכון בפרט, מצאתי את הספר הזה כאחד המשפיעים עליי ביותר, בהעבירו את אווירת המים והגלים, שכה קשה לתארם במילים.    

מהו המקום הכי מפתיע שהגעת אליו בזכות המחקר שלך, ובאיזה הקשר?

סנטיאגו דה-קומפוסטלה שבצפון מערב ספרד. הוזמנתי להשתתף בכנס על עלייה לרגל ומקומות קדושים. במחקר שלי אני עוסק רבות בנושאים הללו, והביקור במקום, שהוא אתר חשוב ביותר במסורת הנוצרית - אחרי ירושלים ורומא השתייכה סנטיאגו לאתרי העלייה לרגל החשובים ביותר בנצרות של ימי הביניים -  עורר אצלי סקרנות רבה. בביקור במקום בלטה במיוחד הקתדרלה העירונית העצומה של סנטיאגו, המהווה את סופה של  דרך ה'קמינו' המפורסמת המגיעה מרומא, מסלול עלייה לרגל מימי הביניים ועד היום. יחד עם זאת, לא נשכחה ממני באותו ביקור ההיסטוריה העקובה מדם של האינקוויזיציה האיומה נגד היהודים שהתרחשה בשלהי המאה ה-15 בספרד.  
 

במה היית עוסק אם לא היית באקדמיה?

אם לא היית באקדמיה, הייתי, בעולם הפסיכולוגיה, אמנם לא יצא לי לעסוק בכך, אולם בתקשורת הבין-אישית שלי, אני משתדל התבונן בבני שיחי בגובה העיניים, בניסיון להבין את ההתנהגות שלהם על רקע התהליכים הנפשיים העוברים עליהם במעגלי החיים השונים שלהם .  

מי מהוגי התחום או מהמורים שלך, ואולי דווקא מקרב הסטודנטים, נתן לך השראה מיוחדת, גרם לך לשנות את דעתך, עורר אותך למחשבה או לפעולה?

ישנם שניים: האחד אבא שלי, ד"ר דניאל כהן ז"ל והשני מורי ורבי פרופ' יהושע בן-אריה. אבי ניהל את הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בשנים 1986-1956. היה זה מפעל חייו. אבא ראה בעבודתו שליחות קדושה ובמסעותיו הרבים לאירופה הרגיש את עצמו שליח מצווה וכמי שמחויב להצלתם של ולריכוזם של המקורות לתולדות העם היהודי ששרדו אחרי השואה. הוא דבק במרכזיותה של מדינת ישראל בחיי העם היהודי וראה בארכיון בירושלים יורש טבעי ובלעדי של מורשת קהילות אירופה שנחרבו. אבי הוא זה שנטע בי א האהבה להיסטוריה ולזו היהודית בפרט. אני לקחתי את זה לתולדותיה של ארץ-ישראל בעת החדשה ולמפעל הציוני בפרט;

ובהקשר זה, האדם השני שהשפיע עלי הוא פרופ' יהושע בן-אריה, שכבר מן התואר הראשון במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית נשביתי בקסמו, ומההתלהבות העמוקה שלו מתחום הגיאוגרפיה-ההיסטורית של ארץ-ישראל בעת החדשה. יהושע, כפי שאנו תלמידיו קוראים לו, האמין בי מהרגע הראשון והוא מלווה אותי זה שנים רבות עוד כמורה-עוזר בתואר השני וכדוקטורנט במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. יהושע היה לי תמיד מקור תמיכה ועזרה, עצה ותבונה. ניסיונו הרב ומרצו הבלתי נדלה היו לי מקור השראה ותמכו בי במשך כל שנותיי בעולם האקדמיה. 

עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה?

עם דוד בן-גוריון. ככל שאני צולל למחקרה של הארץ בתקופת היישוב ובשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה אני נפעם שוב ושוב מהעשייה האין-סופית של האיש הזה, מהמחויבות העצומה שהייתה לו לתקומתה של מדינת ישראל ולביסוסה כמו גם לכושר הכתיבה המופלא שלו. איש ספר ואיש מעשה נכרכו בו בכישרון מופלא ויוצא דופן.

כיצד אתה מבלה את שעות הפנאי שלך

ובכן אין לנו הרבה שעות פנאי או ליתר דיוק הרי אנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים אז כל שעות הערות שלנו הן למעשה על תקן של פנאי... אך אם בכל זאת נענה על השאלה מה אני עושה כשאני לא מול מחשב אז מדובר בתחומים הבאים: קודם כל וראשית לכל לבלות עם המשפחה שלי – מה שמסב לי את האושר הגדול ביותר; ריצה באזורים פתוחים – כמה שפחות לאורך כבישים, למשל בפארק המסילה בירושלים; לרכב על אופניים, לכל מקום שאפשר, במיוחד באזורי טבע, בארץ ובעולם; וטרקים של כמה ימים בארץ כמו למשל שביל ישראל וברחבי העולם למשל באלפים השוויצרים או בדרום פורטוגל.