פרופ' עמוס קלונר ז"ל

פרופ' עמוס קלונר נמנה על סגל ההוראה והמחקר במחלקה ללימודי ארץ-ישראל וארכאולוגיה ע"ש מרטין (זוס) באוניברסיטת בר-אילן למן שנת 1980, ואת התואר פרופסור אמריטוס קיבל בשנת 2009. מאז פרישתו לגמלאות ועד זמן קצר לפני פטירתו הוא לימד והנחה סטודנטים בהתנדבות במחלקה באוניברסיטת בר-אילן.

נושאי הוראתו ומחקריו של עמוס התמקדו בארכאולוגיה של ארץ-ישראל ושכנותיה בתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית. עבודת השדה של עמוס בחפירות ובסקרים והשגיו האדירים בקידום המחקר המדעי מעוררים השתאות באשר לכמות ולאיכות החומרים והתוצרים שהצליח להפיק בתחומים הללו.

עמוס נולד בגבעתיים בשנת 1940, בן לדינה ולפסח קלונר ז"ל. הוא למד בבית-ספר יסודי 'ברל כצנלסון' בגבעתיים ובבית-ספר 'תיכון חדש' בתל-אביב. בהשפעת חינוך להרחבת דעת שספג מהוריו וממוריו וכחבר ומדריך בתנועת הנוער 'השומר הצעיר', התעניין עמוס מנעוריו במגוון תחומי ידיעת הארץ, סייר בארץ לאורכה ולרוחבה והתנדב בחפירות ארכאולוגיות. 

בשנת 1958 התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת הנח"ל והצנחנים עד שנת 1961. השתתף כלוחם במילואים בקרב על ארמון הנציב ודרום ירושלים במלחמת ששת הימים. בשירותו במילואים משנת 1973 ואילך עסק עמוס בהדרכה ובכתיבה בנושאי ידיעת הארץ והשתתף בכנסים מקצועיים בתחום.

בשהותו בקיבוץ להב הוא סייר בסביבה ובצפון הנגב וגילה שרידים קדומים שעוררו את התעניינותו; כך ניצתה בו התשוקה ללמוד ארכאולוגיה. כן השתתף עמוס בשנת 1961 בחפירות מערת האיגרות בניהול פרופ' יגאל ידין. הגילויים המרגשים במערה הובילוהו להחלטה ללמוד ארכאולוגיה וגאוגרפיה. את לימודיו החל בשנת 1962 באוניברסיטה העברית בירושלים וסיים לימודי תואר הראשון בשנת 1965.

בסתיו 1965 שימש עמוס כעוזרו של פרופ' אברהם נגב בחפירות ממשית ולאחר מכן הצטרף לצוות מדריכי בית-ספר שדה במדרשת שדה בוקר. במסגרת זו הכיר את צפונות הנגב וניטעה בו הסקרנות לחקור דרכי הישרדות וקיום אדם בתנאי מדבר. במקביל, לימד והנחיל את אהבת הארץ בחוגים לידיעת הארץ ובקורסים למורי דרך בשלוחות בית-הספר לתיירות.

לאחר מלחמת ששת הימים נטל עמוס חלק בסקרים ארכאולוגיים ובמחקרים מדעיים באתרים ובמרחבים חדשים, שלא הייתה קודם לכן גישה אליהם. בשנים 1968–1970 כיהן עמוס כמזכיר האגודה לסקר ארכיאולוגי של ישראל, ניהל את עבודת חוליות הסקר, השתתף בעיבוד הממצאים וטרח בהכנתם לפרסום, בהם כרך "יהודה שומרון וגולן, סקר ארכיאולוגי בשנת תשכ"ח".

עמוס סיים את לימודי התואר השני בארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בשנת 1973, בהתמקדות בחקר התקופות מהקלאסית ועד הביזנטית. עבודת הגמר בהנחיית פרופ' מיכאל אבי-יונה, עסקה במתקני קולומבריה במרשה.

בשנים 1971–1989 שימש עמוס כארכאולוג מחוז ירושלים ושפלת יהודה באגף העתיקות והמוזיאונים שליד משרד החינוך והתרבות (לימים רשות העתיקות). בשנים 1970–1980 ערך חפירות הצלה, ניהל סקרי חירום במרחב העירוני של ירושלים ודאג לשימור העתיקות. בשנות ה-1980 שימש כארכיאולוג מרחב ירושלים ומחוז יהודה, ובנוסף הקים והפעיל את היחידה למניעת שוד עתיקות. באותה עת ניהל עמוס, בשיתוף עמיתיו, חפירות וסקרים בשפלת יהודה באתרים חשובים, שממצאיהם חידשו והעשירו את הידע הארכאולוגי. 

נתונים מסקר ירושלים וממצאי חפירות קברים סביב העיר העתיקה שימשו עבור עמוס כמצע מדעי לעבודה לתואר השלישי באוניברסיטה העברית, בנושא 'קברים וקבורה בירושלים בימי הבית השני'. את תואר הד''ר קיבל עמוס בשנת 1980. עבודתו עודכנה בשיתוף פרופ' בועז זיסו ופורסמה בשנת תשס''ד כמונוגרפיה בשם 'עיר הקברים של ירושלים בימי הבית השני', והיא כוללת ניתוח תפרושת הקברים סביב העיר, מתווה הקברים וניתוח מנהגי הקבורה היהודית.

המידע שנאסף תחת ידו של עמוס במהלך הסקר בירושלים ובסביבתה למן שנות ה-70 ועד שנות ה-90 יצא לאור בשנים 2000–2003 בשלושת כרכי 'סקר ירושלים'. בפרסום יסודי זה נכללו לראשונה מאות איורים, צילומים, מפות צילומי לוויין עם סימון כלל האתרים בסובב ירושלים לתקופותיהם, אוגדן מפות תחום הסקר, סיכום נתונים ארכאולוגיים ותופעות תרבותיות מתקופות שונות במאות אתרים בקרבת ירושלים.

בשנים 1978–1980 ערך עמוס חפירה בח' רימון הסמוכה לקיבוץ להב, בה נחשפו שרידי בית כנסת וכפר יהודי מהתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית. בשרידי הכפר ובית הכנסת הקדום נערכות כיום פעולות שיקום ושחזור, שעליהם ניצח עמוס. הוא עסק בפרסום תוצאות החפירה בח' רימון עד ימיו האחרונים.

עמוס התמחה בחקר טכנולוגיות ייצור עתיקות ובהפעלת גיתות בתי בד בתקופות הקדומות, כהמשך טבעי לתגליות מתקנים אלה בחפירותיו.

כבר בשלהי שנות ה- 1970, היה עמוס החלוץ בזיהוי המדעי של תופעת מערכות המסתור באתרים יהודיים מתקופת מרד בר-כוכבא בשפלת יהודה. במחקר השדה באזור זה יישם עמוס שיטות סקר חדשות, תוך הבנת תופעה נרחבת של מערות חצובות בידי אדם, בהן גם מערכות תת-קרקעיות מסועפות מתקופה זו וקודם לכן. ניתוח הממצא הארכאולוגי מעבודה זו גישר על פער מידע מהותי אודות התפרושת היישובית ושרטט את תמונתה הכלכלית-חברתית, שהיו עלומים למדע בשל היעדר מקורות היסטוריים ישירים. פרטי עבודת השדה ומסקנותיה החדשניות הופיעו בשנת 1987 בספר 'מערכות המסתור בשפלת יהודה', שנערך בידי עמוס ועמיתו יגאל טפר ובו סוכם מידע על מערכות מסתור ב-130 אתרים בקירוב. התופעה של חיבור בין חללים ייעודיים תת-קרקעיים במחילות צרות ומפותלות, שהוגדרה בידי עמוס כ'מערכת מסתור', תיארוכה לימי מרד בר-כוכבא, הערכת עוצמתה ומידת השתרעותה בשפלת יהודה בפרט ובארץ יהודה בכלל – כל אלה מהווים אבני יסוד חשובות במחקר מרד בר-כוכבא.

גולת הכותרת של פעולותיו הארכאולוגיות הייתה ניהול משלחת החפירות, הסקרים והמחקר שנערכו באתרי מרשה ובית גוברין למן שנת 1989 ואילך במשך עשרות שנים, מטעם אגף העתיקות במשרד החינוך והתרבות ורשות העתיקות; מחקר מרשה העסיק את עמוס עד ערב מותו ממש. בעיר התחתית של מרשה נחפרו מבני מגורים ומערכות תת-קרקעיות החצובות מתחתיהם ונסקרו כ-160 מערות, שחלקן נחפר. שפע נתוני הממצא החומרי, האפיגראפי והאדריכלי שהתגלה במרשה ההלניסטית, ללא מקבילה בשום יישוב בארץ בתקופה זו ובכל תקופה אחרת, מלמד על ענפי כלכלה, סגנון חיים הלניסטי, שיטות בנייה וחציבה ודפוסי מנהל ממלכתי, ותורם במובהק לחקר נוכחות האתנוס האדומי במרשה ובחבל אידומיאה. 

בחפירות בית גוברין שנערכו בשנים 1991–1998 נחשפו מבנים מונומנטליים השייכים לפוליס מהתקופות הרומית והביזנטית ובהם אמפיתאטרון, בית מרחץ וכנסייה, וכן כנסייה ומבצר צלבניים. הממצא החומרי והאדריכלי בבית גוברין מסייע להבנת תהליך הטמעת התרבות הרומית ביהודה וזורה אור על הארגון הצבאי ועל היבטים חברתיים וכלכליים בהתנהלות העיר הרומית.

כלל הממצא מחפירות מרשה ובית גוברין עמד לרשות חוקרים שכתבו, בסיועו הנדיב של עמוס ובעידודו, עבודות מחקר רבות לתארים גבוהים במחלקה ללימודי ארץ-ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ובמוסדות אקדמיים אחרים, ובכך מעשירים את המידע אודות תרבות שפלת יהודה ואוכלוסייתה בתקופות הנדונות.

בעקבות החפירות המקיפות והממצאים המרהיבים הנראים לעין, פעל עמוס להכשרת הגן הלאומי מרשה ובית גוברין ולהסדרתו הנאותה לביקורי הציבור. בגן לאומי זה, שהוכרז כאתר מורשת עולמית בידי 'אונסקו', בקרו מאות-אלפי ישראלים ותיירים שחוו רשמים הייחודיים לסביבה זו ולמערותיה.

כאיש שטח בנשמתו וביכולותיו, עקב עמוס בנוסף אחר תוואי דרכים עתיקות בארץ ובירדן וחקר דרכי התמודדות האדם בנגב בתקופות קדומות, דפוסי התיישבות, הקמת סכרי אגירה, כריית בורות מים ושיטות עיבוד חקלאי במדבר. לאחרונה עסק עמוס בחקר התרבות וההתיישבות האדומיאית בשפלת יהודה וברחבי הנגב בתקופות הפרסית וההלניסטית, בהסתמך על ממצאים שהתגלו באתרים שונים ובעיקר במרשה.

עמוס הקדיש מזמנו לצרכי ציבור בתחום התמחותו, במיוחד בחקר ירושלים ושפלת יהודה וראה בדרכו האקדמית בכיתה ובשדה שליחות חינוכית וציונית מאין כמוה ללימוד ידיעת הארץ ואהבתה. הוא היה עורך-שותף של כתב-העת 'נקרות צורים' וחבר ויועץ מקצועי בוועדות ובמועצות מוסדות ציבור ואקדמיה בישראל ובחו''ל, חבר 'המועצה לארכיאולוגיה' וחבר במועצת 'החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה'.

עמוס זכה בשנת 2005 (תשס"ה) בפרס א.מ.ת. (אומנות, מדע, תרבות) במדעי החברה בתחום הארכאולוגיה. מחקריו היסודיים וחידושיו המקוריים, שהתפרסמו בספרים ובמאות מאמרים בבמות מדעיות ידועות הקנו לו הכרה, סמכות מדעית ומעמד של כבוד בקהילת חוקרי ארץ-ישראל בתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית, הן בארץ והן בחו''ל.

כישוריו כמורה מעולה, כמדריך בשדה וכמנחה מלהיב ומסור, האחריות המקצועית והחתירה הבלתי-מתפשרת לאמת המדעית, הפכו את עמוס לדמות אהודה ביותר בקרב תלמידיו ואהובה על שותפיו למחקרים.

יהי זכרו ברוך.

כתבו: בועז זיסו ונילי גרייצר