Prof. Yehuda Felix

''וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר'' (מלכים א ה, יג)

פרופ' יהודה פליקס (תרפ"ב- תשס"ו) - קווים לדמותו

יהודה פליקס  נולד בט"ז בניסן תרפ"ב (14.4.1922) בקוסוב (כיום אוקראינה). בגיל 12 נשלח לקרקוב שבפולין ללמוד בגימנסיה "תחכמוני" ובבית המדרש לרבנים.  הוא  בלט בחריצותו ובהישגיו בלימודים הגבוהים וכבר אז צפו לנער עתיד מזהיר. אולם עם עליית הנאצים לשלטון והתפשטות האנטישמיות בפולין החליט אביו שלום פליקס, סוחר מצליח,  לשולחו לארץ-ישראל בגפו, בתקווה שבנו יכשיר את הקרקע לעליית כל בני המשפחה. לימים פרסם יהודה פליקס את זכרונותיו רוויי הגעגועים לקהילת קוסוב ולנופי ילדותו (ספר קוסוב, בעריכת ג' קרסל, תל אביב תשכ"ד, עמ' 176-181).

   עם עלייתו לארץ בגיל 16, הוא שהה תחילה בכפר הנוער הדתי ליד חיפה במסגרת עליית הנוער (בשנים  תרצ"ח- תרצ"ט)  וכבר אז הצטיין בידיעת הלשון העברית ובהתעניינותו בטבע הארץ ובצמחייתה. לאחר מכן היה חבר  במשך ארבע שנים בקבוצת שדה אליהו שבעמק בית שאן. כחבר קיבוץ למד להכיר את עבודת האדמה מקרוב ושם גם פגש את שמואל ספראי. לימים הפכו שניהם לחוקרים בולטים, כל אחד בתחומו, בתולדות החברה היהודית של ארץ -שראל  בתקופת המשנה והתלמוד. בתקופה זו הוא נחשף לעולם הטבע ולתמורותיו עוד בטרם לבשה הארץ  מעטה של בטון.  בשנת 1945  החל את לימודיו באוניברסיטה העברית ושם הושפע רבות מהזואולוג ישראל אהרוני  בכל הקשור לזיהוי בעלי החיים שבמקורות ישראל.  בהיעדר מסגרת משפחתית תומכת (כל משפחתו נספתה בשואה), הוא נאלץ לממן את  לימודיו כמורה לחקלאות ולביולוגיה במסגרות שונות. לאחר מכן זכה בפרס ורבורג - מלגה שאפשרה לו להקדיש זמן רב יותר למחקריו.

   בשנת 1960  קיבל יהודה פליקס את התואר דוקטור והתמנה למרצה בכיר באוניברסיטת בר-אילן, בראשית דרכו לימד בה  תלמוד ובוטניקה. בשנת 1968  התמנה לפרופסור מן המניין,  ובשנת 1980 הוא נבחר לעמוד בראש המחלקה ללימודי ארץ-ישראל - משרה שמילא במשך שנים רבות.  פעילותה של המחלקה עוררה כבר בראשית דרכה  עוינות והתנגדות רבה לעצם קיומה  מצד חוקרים מבית ומחוץ, אך פרופ' פליקס הצליח עד מהרה לבצר את מעמדה.  הוא איתר תלמידי מחקר צעירים והכשירם כצוות מרצים ועד מהרה הגדיים הפכו לתיישים. הוא פעל רבות למען גיוס כספים לסקרים ולחפירות הארכיאולוגיות הראשונות שבוצעו על ידי המחלקה, ובסיוע עמיתיו  תרם רבות לביסוסה.  כיום המחלקה ללימודי ארץ-ישראל וארכיאולוגיה מונה תלמידים רבים, ובהם עשרות דוקטורנטים. חוקרי המחלקה נחשבים למובילים בתחומם בעולם האקדמיה בארץ ובעולם.

   את עבודת הדוקטורט  כתב יהודה פליקס על ה''חקלאות בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד'' ( פורסמה כספר בשנת תשכ"ג, ובמהדורה מורחבת - בשנת תש"ן), ובה אפשר  היה לעקוב אחר שיטתו המחקרית, המקורית והביקורתית,  המאגדת בתוכה דיסיפלינות שונות ומגוונות מתחום מדעי היהדות, הבלשנות, ההיסטוריה, הארכיאולוגיה, הבוטניקה, הפולקלור ועוד. שיטה זו שוכללה במחקרו המעמיק על חלקים מסדר זרעים ( מסכתות כלאים, שביעית, מעשרות) שבהם הניח מהדורות מדעיות מדוקדקות המושתתות על עדי נוסח שונים ומתוך השוואה לספרות החקלאית של העולם ההלניסטי-רומי. הוא תמיד הדגיש את עליונותה וייחודה של החקלאות העברית הקדומה,  הנובעת, לדעתו, מרמתו התרבותית-רוחנית הגבוהה של החקלאי העברי, מזיקתו האמיצה לנחלת אבותיו, מיוזמתו ומפתיחותו לקבלת חידושים אגרונומיים.  פליקס הצליח להראות  כיצד החקלאי  מתמודד עם המצוות התלויות בארץ, מצליח לקיים את עבודת אדמה לפי ההלכה ואף עולה בידו להגיע להישגים מרשימים. כך, למשל, על פי חישוביו המחקריים, הוא הגיע למסקנה שהחקלאי העברי בתקופת המשנה והתלמוד זכה לקבל שיעורי יבול גבוהים ביותר, שלא נמצאו כמותם אצל חקלאים אחרים באותה תקופה. בכך, לדבריו, בא לידי ביטוי מאמרו של ר' לוי:

כל מעשיהם של ישראל מובדלים מן אומות העולם - בחרישתן ובזריעתן בקצירתן ובעומרן  בדישתן  בגרניהם ביקביהם ובתגלחתם ובמניינם (במדבר רבה י, א). 

חלק ממסקנות אלה עוררו גל של ביקורת חריפה מצד חוקרים אחדים, אך הוא הגן בתוקף על דעותיו.  הוא גם דחה את הטענה,  כאילו החקלאות הערבית המסורתית כפי שהיתה מוכרת בעת החדשה היא בבואה של החקלאות העברית הקדומה.

   פרופ' פליקס עסק רבות בזיהוי בעלי החיים והצמחים שבמקרא ובספרות חז"ל ודומה, שתרומתו הגדולה  בתחום זה היא בגיבושה של מתודה מדעית סדורה, כפי שפרש אותה באופן בהיר במבוא לספרו עולם הצומח המקראי. הוא הוקיר את מפעלו של  עמנואל לעף בחיבורו המונומנטלי  צמחיית היהודים, אך בניגוד לחוקרים אחרים, לא היסס לבקרו באותם נושאים  שהוא חשב שלעף טעה. בתחום זיהוי בעלי החיים הוא הושפע רבות מהזואולוג  ישראל אהרוני.

    הוא עסק רבות בפרשנות הטבע בתנ"ך וידע להחיות באופן ציורי את התיאורים ועולם המשלים והסמלים המקראי. אחת מעבודותיו הבולטות הוא החיבור שיר השירים - טבע, עלילה ואליגוריה. בחיבור זה הוא מבאר את הטקסט כעלילה אחת ומתמשכת לפי המציאות הריאלית. עם זאת, הוא  בחר להוסיף על ביאורו את פירושו האלגורי של רש"י. הוא היטב לשרטט את אופיים האישי והמיוחד של נביאי ישראל בדימוייהם -  ירמיהו עם נבואותיו הפסימיות על רקע תחושת החורבן הממשמשת ובאה, ישעיהו כצייר נטורליסט שתמונת הנוף שלו מושלמת עד לפרטי פרטיה ויחזקאל עם מוטיבי טבע סוריאליסטיים.  תיאור בעלי החיים שבספר איוב   בלא ספק מעידים על עולם זואולוגי עשיר שהיה בארץ ונעלם מנופה. ומתשובת ה' מן הסערה (איוב לח-מא) אנו למדים על שכיחותם של האריות, דאיית הנשר, פרא וערוד כחיות בר במדבר, ציד יענים (כנף רננים נעלסה) ועל היפופוטמים הרובצים בנופי המים של הארץ.

   פליקס הפך רבים מסיפורי הטבע, הנראים מעורפלים  לאדם בימינו, לפשט ריאלי ומובן ובכך גישר על פני מרחק הזמן והשוני בדפוסי החשיבה והתרבות שחלו מאז כתיבת הטקסט המקראי ועד ימינו.  דוגמה מאפיינת היא בפירושו המבריק למעשה יעקב בצאן לבן (בראשית ל-לא) ושם, מתוך סבך הברודים, הנקודים והעתודים, הסביר את הפסוקים אחד לאחד והציע, שיעקב אבינו פעל בהתאם לחוקי התורשה של מנדל, כמעט   3,500 שנה לפני שהוכרו במחקר המודרני. אולם  פליקס, כדרכו, לא הסתפק בהסבר הריאלי, אלא חשף לפני הקורא את המסר האלוקי המגולם בפסוקים.

   אולם בניגוד לחוקרים אחרים, לא ביקש פליקס לתת לכל תיאור במקרא משמעות ריאלית. כך, למשל,  בסיפור ירידת המן, שעל זיהויו הוצעו הסברים שונים ומשונים, הוא סבר שמדובר בנס - ''לחם מן השמים'' (תהילים קה, מ). במשך שנים רבות הוא לימד במסגרות שונות  את הקורס  ''פרקי טבע במקרא'', ובמסגרתו המחיש את הקשר של אבותינו לארצם, שמתוך קרבתם לטבע הם חוו את תמורותיו לפי עונות השנה. כעבור זמן הוא כינס את הדברים בספרו טבע וארץ בתנ"ך - פרקים באקולוגיה מקראית.

    הלימוד בקורסים שלו היו בגדר חוויה מיוחדת, ובעיקר  יצא מגדרו במהלך סיוריו ברחבי הארץ. הוא קרא את הפסוקים בהתרגשות, כשהוא מצליח להפוך את הטקסט המקראי על דמויותיו וסמליו לעניין מוחשי - כאילו עומדים אנו בפני הנביא המוסר את חזונו.  הוא אהב במיוחד את אזור עין גדי, וחקוקה בעיני רוחי התמונה כיצד עמד לנוכח הצוק המתרומם מעל נאת המדבר ושחזר בדמיונו את ערוגות הבושם, וקיווה לימים שהאפרסמון ישוב לגנו. הוא נטע בעין גדי שני שתילים של מור שהביא מאסמרה (כיום באריתריאה), ומהם התפתחו עשרות פרטים המפוזרים כיום ברחבי הקיבוץ. פרופ' פליקס הוא שהצית בי את הכמיהה להשיב את צמח האפרסמון לארץ ישראל, ואשרינו תלמידיו,  שזכינו  לממש חלום זה.

   יהודה פליקס עסק רבות גם במחקר על בעלי החיים הטהורים שבמסורת ישראל, ואחד ממחקריו החשובים בתחום זה היה בעניין כשרותו של עוף הפסיון. אחת מהופעותיו הפומביות האחרונות היתה  ב''סעודת ההלכה'' - כנס בעל משמעות היסטורית  שעסק בשימור מסורת בעלי החיים, שהתקיים בירושלים (ג' בתמוז תשס"ב), שבו  הופיע כשהוא אוחז בידו קרן של יעל.

   יהודה פליקס היה  בין המעטים בעולם המחקר האקדמי שזכה  להכרה ולהערכה בקרב  לומדי התורה ובחוגי  הישיבות. רבנים רבים נהגו להתייעץ עמו בעניינים הקשורים לתחומי מחקריו. הוא זכה לחשיפה גדולה כאשר פורסם  ספרו מראות המשנה בהוצאת מדרש בני ציון בירושלים. אמנם, על כמה ממסקנותיו, כמו בעניין זיהויה של שיבולת השועל, נמתחה  עליו ביקורת  מצד  כמה גדולי פוסקי ההלכה החרדים.  אך דווקא  בעובדה זו  ישנה עדות לכך  שהם הכירו בגדולותו כבר-סמכא בענייני תורה ומדע.

  פחות ידוע, שהוא היה מחלוצי מדע הדנדרוכרונולוגיה (בדיקת טבעות שנתיות של עצים)  בארץ, ובמסגרת מחקריו דגם מאות עצים קשישים ברחבי ארץ-ישראל. הוא היה חבר פעיל בוועדות מדעיות וציבוריות שונות, כמו בוועדה לשמות צמחי ארץ- ישראל שליד האקדמיה ללשון העברית, שם ניסה להשפיע על אופן קביעת שמותיהם של הצמחים בלשון העברית המודרנית ובזיקה לאלו הנזכרים במקרא. הוא גם הכין תוכנית בשנת 1986  בדבר הקמת יישוב יהודי משוחזר בארץ- ישראל בתקופת המשנה,  ודומה שכעת היא יותר בשלה למימוש.

  יהודה פליקס נחשב לאחד מגדולי חוקרי הריאליה המקראית והתלמודית בדורנו.  הוא  הניח תשתית נרחבת ומוצקה בכל הקשור לתולדות הטבע והחקלאות במקרא ובספרות חז"ל ולמעשה אין מחקר בתחום זה שאינו נדרש  למחקריו. זיהויו ושיטתו מופיעים או מצוטטים במסגרות שונות, למשל: האנציקלופדיה המקראית,  עולם המקרא, דעת מקרא, האנציקלופדיה התלמודית, Encyclopedia Judaica ואף בפרסומים של המגזר החרדי.

   מפעל חייו של פליקס כלל יבול ספרותי עשיר. הוא פרסם מאמרים רבים ושמונה עשר ספרים (ראו פירוט בקובץ חקרי ארץ - ספר היובל שיצא לאור  לכבודו). כתיבתו הצטיינה ברהיטות ובלשון קולחת השווה לכל נפש.   הספר  האחרון - תלמוד ירושלמי - מסכת מעשרות (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ה) -  יצא לאור  חודשים ספורים לפני פטירתו, כשהוא נכתב  בעת שהוא לקה בראייתו. כתלמיד אשר מלוה את רבו הוא ביקשני לפני הפרסום לעבור על הספר ולסייע בניסוחו, ולפלא יחשב בעיני עד היום, כיצד הצליח להוציא תחת ידיו, אף בנסיבות אלה, פרי מחקר נאה ומשובח. במהדורותיו המדעיות לסדר זרעים,  יהודה פליקס הניח לפנינו

מודל מחקרי גבוה ראוי לחיקוי, והתווה את הדרך לחוקרי העתיד, שידרשו להשלים  את מפעלו המאתגר, להוציא לאור את שאר המסכתות.

   חשפנו רק טפח בכל  אחד מהצדדים שבהם פעל לשימור מסורת ישראל: שילוב תורה ומדע, סלילת הדרך במחקר המדעי, חדירה לבית המדרש וכניסה לרשות הרבים של  הקהל הרחב מכל גווני הציבור. הוא ייזכר בקרב תלמידיו וממשיכי דרכו כאיש שהותיר אחריו מורשת חיים מרשימה.

    יהודה פליקס נפטר בר"ח כסלו תשס"ו, בעירו ירושלים.  הניח אחריו  את רעייתו, שושנה, בן ובת.

כתב: זהר עמר

לרשימת פרסומיו של פרופ' יהודה פליקס ז"ל: